▪שם: מיכאל שעיו
▪גיל: 36
▪מקום מגורים: שכונת רמות בירושלים
▪ עיסוק: לומד, מדריך נוער, גניזה כללית ועוד…
▪ תפקיד בארגון: מנהל צוות צפון ירושלים
▪זמן חברות בארגון: שלש שנים +
▪ איך הצטרפת לארגון?
את הארגון הכרתי דרך גיסי הרב שמריה אבא שאול שמשמש במגוון תפקידים ניהוליים בארגון, וכך כשיום אחד המצבר זייף ידעתי מיד מה הכתובת לסיוע. וידידים כמו בידידים – כונן הגיע לסייע תוך דקות וכשהתברר שהכבלים שברשותו חלשים, הוא ביקש סיוע ותוך חמש דקות הרכב כבר התניע אחרי שכונן נוסף הצטרף עם כבלים חזקים.
אם עד אז רק ניזונתי מסיפורים על הארגון, מאותו רגע – כשהסיפורים האלה תפסו גם אותי – ידעתי שהמקום שלי באימפריה המדהימה הזו.
▪ לאלו סוגי קריאות אתה מתחבר במיוחד?
כל קריאה היא בעצם סיוע למישהו שזקוק לעזרה. כשאתה מסיים קריאה ורואה את החיוך של מבקש הסיוע, אפשר לא להתחבר לזה? אבל כמובן שהסיפוק הגדול ביותר מגיע בחילוץ ילדים מרכבים נעולים. הידיעה שהצלת את החיים (גם של האמא שמתה מפחד…) ממלאת בסיפוק אינסופי.
▪ קריאה שאותה לא תשכח
יום אחד אולי אכתוב ספר מרוב קריאות…
מבין כל הקריאות אין ספק שחילוץ ילד מרכב נעול זה דבר שהכי נצרב בזיכרון, בפרט שמדובר בשלושה חילוצים יום אחרי יום כשכולם בשכונה שלי.
אחרי החילוץ השלישי רצה בדיחה בשכונה שיש לי הסכם עם הילדים בשכונה שהם ינעלו את עצמם ואני אחלץ…
חילוץ שמעלה בי צמרמורת עד היום היה לפני שנה כשיחד עם המתנדב ישראל מזרחי חילצתי פעוט מרכב נעול. הפתיחה הוסרטה ועד היום כשאני רואה את ההסרטה ושומע את הבכי של התינוק עוברת בי צמרמורת.
הפעוט אותו חילצתי נמצא באותו מעון בו הבן שלי נמצא, ובכל בוקר כשאני מביא את הבן שלי למעון ורואה את אותו פעוט, זה נותן לי ‘פוש’ וחשק להמשיך עם מעשי החסד, וממלא אותי בגאווה על היותי חלק מהדבר הענק הזה שנקרא ‘ידידים’.
למרות שחילוצים זה הדבר המרגש ביותר שיש, דווקא קריאה של פנצ’ר הצטרפה לרשימת הקריאות שקשה לי לשכוח. השעה אחת בלילה, אני יוצא מראשל”צ לכיוון ירושלים יחד עם גיסי המתנדב שלמה מזוז. קריאה לסיוע בפנצ’ר בכביש ת”א – י-ם לפני מחלף שער הגיא באה לנו בדיוק במקום – ממש על הדרך. כשהגענו למקום זיהיתי את הרכב חונה בשול הכביש הסואן. לבשתי את האפוד הזוהר ויצאתי בזהירות מרכבי לכיוון הרכב התקול. להפתעתי ברגע שפניתי אל הגברת היא פרצה בבכי בלתי נשלט ובקושי הצליחה לדבר. לאחר שנרגעה מעט שיתפה אותי בסיבת הבכי: “כשהבנתי שהתפנצ’ר לי הצמיג ועוד בכזה מקום, נכנסתי לפאניקה. מי יעצור לסייע לי בכזה כביש סואן? ואם מישהו יעצור, אולי הוא איזה טיפוס מפוקפק או גרוע מזה? הלחץ שיתק אותי ורעדתי מפחד. אחרי דקה נזכרתי שפעם שמרתי בטלפון את המספר של הארגון, לא זוכרת אפילו למה. התקשרתי לבקש סיוע ונכנסתי לרכב כשאני נועלת את הדלתות לכל צרה שלא תבוא עד שתגיעו לחלץ אותי. ברגע שראיתי את האפוד שלכם ידעתי שהמלאכים בצהוב הגיעו וכל הפחד נעלם. הבכי הוא בכי של שחרור”.
להחליף את הגלגל במקום כה מסוכן לא היה בא בחשבון. להמתין לניידת משטרה שתאבטח אותנו בזמן החלפת הגלגל לא יכולנו מקוצר הזמן שעמד לרשותנו. להשאיר אותה במצב הזה כמובן לא עלה על דעתנו. האפשרות היחידה הייתה לנסוע עם הרכב באיטיות כמה מאות מטרים עד למחלף שער הגיא, שם נוכל להחליף את הגלגל בבטיחות. בדקתי את מצב הגלגל, וכשראיתי שהוא בין כה קרוע, שאלתי את הגברת האם היא מסוגלת לנסוע עם הרכב באיטיות עד למקום הבטוח. כשראיתי שהיא עדיין נסערת וחוששת לנהוג, הצעתי לה שאנהג בעצמי ברכב. וכך נסענו באיטיות כשגיסי שלמה מלווה אותנו עם הרכב שלי עד למקום בטוח אחרי המחלף, שם הצטרף אלינו כונן צוות צפון י-ם נדב לוי, ובעבודת צוות משותפת, החלפנו את הגלגל תוך דקות ושחררנו את הגברת לדרכה.
כפי שהקדמתי, יצאתי כבר לאינספור אירועים, ביניהם פנצ’רים רבים, אבל ההתרגשות של האשה והברכות שלה מלווים אותי עד היום.
▪ טיפ לכונן המתחיל
חשוב מיד עם ההצטרפות לכוון הכי גבוה ולקחת כמה שיותר קריאות (כמובן אלו שאתה מבין בהן…) ומשם רק תגביר את הקצב.
הסיפוק וההנאה שווים הכל!
▪ מספר הקריאות אליהן יצאת
וואו אין לי מושג.
בע”ה אחרי 120 יתנו לי בשמיים את הדו”ח המלא.
▪ סיפור לא שגרתי שקרה לך במהלך ההתנדבות:
החילוץ הראשון של ילד מרכב נעול לווה בסיפור מעניין: יצאתי לקריאה של ילד שננעל ברכב. כשהגעתי למקום (יחד עם כונן נוסף) התברר שמדובר בסבתא שאספה את נכדתה הפעוטה מהמעון, חגרה אותה במושב התינוק ברכב וסגרה את הדלת כשהמפתחות נשארו בתוכו. יחד עם הכונן שחבר אליי הצלחנו לשלוף את המפתחות מתוך הרכב ולחלץ את הילדה בשלום.
למחרת חיכתה לי הפתעה ליד הדלת עציץ פרחים בקבוק יין ומכתב תודה מהורי הילדה.
החילוץ לכשעצמו ריגש אותי ובפרט שזהו החילוץ הראשון שלי, אבל בהמשך התוודעתי גם לדרך המעניינת שבה הקריאה הגיעה למוקד ולהשגחה הפרטית המדהימה שליוותה אותה. למחרת האירוע מתקשר אליי כונן ומספר לי שהוא מכיר את הסבתא והיא שיתפה אותו איך היא הגיעה לארגון. היא לא הכירה את ידידים וכשהמפתחות ננעלו ברכב היא התקשרה לבעלה שיבוא עם המפתחות הרזרביים שהיו ברשותו. הבעל, שעבד בקצה השני של העיר, עלה על מונית וסיפר לנהג בטבעיות שהוא בדרך להוציא את הנכד מרכב נעול. אחרי שהנהג ווידא שמדובר באירוע אמיתי ולא באיזו בדיחה, הוא נכנס לאנשי הקשר במכשיר הסלולרי שלו, שלף את המספר של ידידים ויצר קשר עם המוקד בבקשה לחלץ את הילד. כדהסתיימה השיחה עם המוקדן הנהג פונה לסב ומספר לו בהתפעמות שבדיוק יום לפני כן עלה נוסע למונית ותוך כדי שיחה סיפר לו בדרך אגב על ארגון ידידים והשאיר לו את מספר הטלפון.
כמובן כשהסבא הגיע למקום, הילדה כבר הייתה מחוץ לרכב אחרי שפתחנו אותו וחילצנו אותה.
אני מאמין שכל אירוע – ולו הפעוט והטבעי ביותר – מלווה בהשגחה פרטית, אבל במקרה הזה ראו את ההשגחה בחוש בכל שלב.
▪ כיצד ההתנדבות במסגרת ארגון ידידים משפיעה על החיים הפרטיים שלך?
שכן שרצה להמחיש עד כמה ההתנדבות היא חלק ממני, אמר בצחוק שאם מישהו רוצה לקנות רכב בשכונת רמות בה אני מתגורר, שיתייעץ איתי קודם. אם יש לרכב עבר בעייתי בטח אני מודע לבעיה כי כנראה כבר יצא לי לטפל בו…
אנשים כבר יודעים שאפשר לדפוק אצלי בבית בכל שעה משעות היממה ולבקש סיוע. גם אם הילדים יפתחו את הדלת הם מיד יזעיקו אותי. הם מזמן כבר נדבקו בחיידק ההתנדבות ורוצים לבוא איתי לאירועים ולהרגיש את הטעם המתוק של החסד.
▪ האם צירפת מתנדב לארגון?
ב”ה זכיתי לצרף הרבה אנשים,
בעיקר חברים ואנשים שעזרתי להם.
▪ זה נראה שההתנדבות היא חלק בלתי נפרד מהחיים שלך. אבל חוץ מהיותך כונן פעיל אתה מכהן כמנהל צוות צפון ירושלים. איך משלבים בין שניהם?
אין סתירה ולהיפך – ההתנדבות האישית וניהול הצוות זה דבר שמתחבר ומשתלב יחד כשהמטרה הסופית היא הסיוע לאנשים בשטח, ואני משתדל לסייע בכל דרך שאני יכול.
▪איך אתה רואה את מבנה הצוות בעוד מספר שנים?
צוות צפון ירושלים מונה כיום כ-400 מתנדבים איכותיים ומקצועיים שנותנים מענה מהיר ויצירתי בכל שעות היממה גם בשטח וגם במוקד שרבים מהצוות שלנו מאיישים אותו. אנו פועלים במספר דרכים כדי להגדיל עוד את מצבת המתנדבים ולחשוף את פעילות הארגון בפני עוד ועוד קהלים. אני מאמין שבסייעתא דשמיא נמשיך להתפתח ולגדול.
▪מה סוד ההצלחה בתחזוק צוות פעיל ושימור הרוח התנדבותית של הכוננים?
הסוד הוא בחיבור בין הכוננים, יצירת קשרי חברות טובים, פרגונים ועזרה הדדית בין כל חברי הצוות. את זה אנו משתדלים לעשות בפורום של הצוות שהוא פעיל מאוד עם אווירה שמחה וקלילה.
וכמובן בערבי גיבוש ומפגש הכולל שיעור שמתקיים מידי שבוע.
בנוסף אני אישית משתדל לפגוש ולהכיר כוננים חדשים ולחבר אותם לצוות.
אשמח ללמוד ממך אני מפסגת זאב אני מתנדב בארגון