▪ שם: מרים אבוחצירא (34)
▪ מקום מגורים: ירושלים
▪ עיסוק: פאנות
▪ תפקיד בארגון: כוננית
▪ זמן חברות בארגון: שנתיים
▪ מה הסיבה שבגללה הצטרפת לארגון?
סיפור ההצטרפות שלי הוא אולי ארוך אבל מדהים לא פחות. אמנם מהרגע שבעלי בני שמתנדב גם הוא בארגון, הצטרף, תמכתי בו והייתי גאה בכך שבעלי נוטל חלק ביוזמה מדהימה כזו, אבל אני אישית הייתי כל כך רחוקה מתחום הרכב. מה שידעתי היה רק להכניס את המפתח לסוויץ’, להתניע ולנסוע. מעולם לא פתחתי את מכסה המנוע, לא ידעתי איפה השמן ואיפה המים. אפילו את התדלוק בעלי תמיד ביצע.
הכל טוב ורגוע עד שבעלי טס לחו”ל. באחד הימים הייתי אמורה לנסוע להורים שלי. נכנסתי לרכב ועשיתי את הדבר היחיד שאני יודעת, לסובב את הסוויץ’. רק שהפעם השלב הטבעי הבא של ההנעה לא הגיע. המנוע לא הגיב. זכרתי במעורפל מילים כמו כבלים ובוסטרים, וידעתי שתא המטען עמוס בציוד שבעלי מחזיק תמיד ברכב ומסייע איתו לאנשים שנקלעו לאותו מצב שלי, אבל לא ידעתי מימיני ומשמאלי עם איזה כלי משתמשים למה. חסרת אונים התקשרתי לבעלי, שהבין מיד שהמצבר התרוקן ובטבעיות הציע לי להוציא את הכבלים מתא המטען ולבקש עזרה מרכבים חולפים. עניתי לו שבשמחה אעשה את זה רק שאין לי מושג איך נראים כבלים. אחרי שסוף סוף זיהיתי את הכבלים האדום והשחור, הרמתי את היד בבקשת עזרה ומיד עצרו לידי כמה בחורים נחמדים. הם לקחו את הכבלים, חיברו אותם למצבר של הרכב שלהם וביקשו ממני לפתוח את מכסה המנוע, בקשה שלא ידעתי איך לבצע אותה. באותו רגע פשוט זזתי הצידה ונתתי להם לעשות את העבודה. אחרי ההתנעה החזרתי את הכבלים לתא המטען והמשכתי לבית הוריי.
בסיום הביקור נכנסתי לרכב וניסיתי להניע אבל הסתבר שהמצבר לא הספיק להיטען מספיק ולא התניע. את הכבלים כבר ידעתי לזהות בין כל הכלים בבגאז’ וכבר ידעתי שאני זקוקה רק לרכב נוסף כדי להתניע. ביקשתי מאבי שיסייע לי עם הרכב שלו. הוא ביקש ממני לפתוח את מכסה המנוע וכשעניתי לו בקול רפה שאין לי מושג איך פותחים אותו, הוא התפלא והתחיל להסביר לי באריכות את כל תורת מכסה המנוע והמצבר. ניסיתי לומר לו שחבל על ההסברים, בין כה אם אני אתקע אוכל להיעזר בנהגים אחרים. אבל הוא התעקש להמשיך ולהסביר לי. מכיוון שכיבוד הורים זו מצווה שאני משתדלת לקיים בהידור, נשארתי להקשיב להדרכה הארוכה למרות שהאמנתי שכלום לא יצא מזה.
למחרת בבוקר החלטתי לנסוע למוסך ולהחליף מצבר. נכנסתי לרכב וניסיתי להתניע, ניסיון שכמובן לא צלח. יצאתי בביטחון מהרכב, הנפתי את ידי לכיוון רכבים חולפים ואכן תוך פחות מדקה עצר לידי בחור צעיר. הסברתי לו בקצרה שאני זקוקה לרכב כדי להתניע עם כבלים, אך התשובה שלו הפתיעה אותי. הוא ענה בביישנות שאין לו מושג איך פותחים מכסה מנוע, שלא לומר לחבר את הכבלים למצבר. לתשובה כזו לא ציפיתי. ניסיתי רגע לחשוב על פתרונות נוספים, אבל אז נזכרתי בהסבר הארוך שקיבלתי מאבי. תוך כדי שאני משחזרת את ההדרכה, מצאתי את עצמי פותחת את מכסה המנוע, ומחברת את הכבלים למצבר. לא האמנתי שאני עומדת מול המכסה הפתוח ומלכלכת את הידיים עם המצבר המפויח.
אחרי שהצלחתי להתניע, התקשרתי לבעלי בהתרגשות לבשר לו על ההצלחה, והוא הגיב בשמחה “את כבר כוננית מן המניין. אולי תצטרפי גם את לארגון”. פתאום הרעיון לא היה נראה לי כל כך תלוש מהמציאות. סיכמנו שאחרי שהוא חוזר מחו”ל אצטרף אליו לערב הדרכה למתנדבים חדשים כדי שאתרשם.
להדרכה הקרובה שהעביר מאור זאנה הלכנו שנינו וכשנכנסנו ראיתי בין המשתתפים מספר נשים. שאלתי את בעלי בהפתעה האם יש נשים שמתנדבות בידידים, והוא ענה “ברור, את אומרת כל הזמן שנשים יכולות לעשות הכל. אז גם לתת כבלים ולהחליף גלגלים הן יכולות”. צודק, לא? הגעתי להחלטה שאני עושה את זה ומצטרפת.
▪ לאלו סוגי קריאות את מתחברת במיוחד?
כבלים (כן, התרגלתי למכסה המנוע המפויח…) ופתיחת רכבים נעולים.
▪ קריאה שאותה לא תשכחי:
ערב אחד יצאתי עם בעלי ל”עין יעל” לנקות קצת את הראש. ישבנו ושיחקנו במשחק חשיבה ופתאום אני רואה התקהלות בחניון הצמוד. חשבתי שמתכנסים שם לתפילה ושלחתי את בעלי שיצטרף אליהם. הוא הגיע לחניון ומיד חזר אליי בריצה כשהוא צועק לכיווני “זה לא תפילה, ילד ננעל שם ברכב”. שלפנו מיד מהרכב את הערכה, רצנו לרכב הנעול והתחלנו בפעולות הפתיחה. הרכב היה מדגם שהפתיחה שלו קשה, והקהל שהתאסף סביבנו לא תרמו לריכוז, אבל בסופו של דבר הצלחנו לפתוח את הרכב. זו הייתה תחושה שלעולם לא אשכח.
▪ טיפ לכונן המתחיל:
צא לכמה שיותר קריאות. הניסיון ייתן לך ביטחון עצמי ויותר מיומנות, כך שגם אם המקרה יתברר כמורכב ממה שתואר מראש, תצליח להתמודד איתו בהצלחה. ואם מדובר באירוע שאתה לא יודע איך לסייע בו, תצטרף למתנדב וותיק. כך תתנסה ותתמקצע בתחומים נוספים.
▪ כאשה, איך התחושות להתנדב בתחום שלרוב מי שמביע בו התעניינות הם גברים?
גם אני חשבתי לפני שהצטרפתי שההתנדבות פחות מתאימה לנשים. אבל אחרי ההנעה הראשונה קלטתי שזו סתם סטיגמה לא נכונה. נכון, תחום הרכב הוא אתגר מורכב יותר עבורנו וכבר שילמתי לא אחת את מחיר הסיוע הפיזי, אבל הסיפוק האישי שבסיום אירוע בהצלחה והאושר הפנימי כשאני רואה את החיוך המשוחרר של מקבל הסיוע שווים כל מאמץ וכל הקרבה שבדרך.
כמובן שיש את אותם אלו שמביטים בי במבט חשדני ומופתעים כשהם רואים אותי מגיעה על העקבים. אבל מהר מאוד המבט הזה הופך למלא הערכה כשאני מכריזה על הסא”ב המושלם.
אירוע כזה זכור לי שהגעתי לקריאה של רכב נעול. בעלת הרכב, אשה מבוגרת, הייתה לחוצה ומסביבה היו מספר שכנים שניסו לעזור לה. כשהם ראו אותי עם האפוד, הביטו לכיווני בזלזול והציעו לבעלת הרכב להזמין כיבוי אש שיפרצו לרכב ושלא תסמוך עליי. אודה, די נפגעתי מהיחס הבוטה, אבל פניתי לבעלת הרכב וביקשתי ממנה לתת לי צ’אנס ולאפשר לי לפתוח את הדלת עם הערכה. כשהיא ראתה את הביטחון שהקרנתי היא אפשרה לי לנסות ולפתוח בעצמי. ניגשתי לרכב ובתוך שתי דקות פתחתי את הדלת כשהסובבים נותרים פעורי פה. זה היה ללא ספק עוד ניצחון מתוק על הסטיגמה המיושנת.
▪ סיפור לא שגרתי שקרה לך במהלך ההתנדבות:
הסיפור שלי קרה דווקא כשנזקקתי לעזרת הארגון. יום אחד בשעות הצהריים כשרציתי להיכנס לרכב כדי לקחת את הילדה מהגן ראיתי שהצמיג מפונצ’ר. אמנם כבר הייתי מתנדבת וברכב יש את כל הציוד להחלפת גלגל, אבל לא ידעתי איפה הציוד נמצא, ובגלל שבעלי לא היה בסביבה נאלצתי לבקש סיוע מהמוקד. תוך מספר דקות הגיע מתנדב בשם שמעון עם ציוד מתאים ובכוחות משותפים החלפנו את הגלגל. לאורך כל ההחלפה שמתי לב שהוא מהוסס ולא בטוח בעצמו. לאחר שסיימנו לא התאפקתי והתעניינתי כמה זמן הוא בארגון. מהתשובה שלו הבנתי ממה הוא כל כך חשש. התברר שהוא מתנדב חדש והצטרף לפני פחות מחודש. ראיתי בכך הזדמנות לחזק אצלו את הביטחון ושאלתי אותו באיזה סיוע הוא היה מעוניין להתמקצע. הוא ענה שבפתיחת רכב אין לו בכלל ניסיון והוא היה רוצה להתנסות בזה. מיד הצעתי ללמד אותו ולתת לו להתנסות במקום. הוצאתי את ערכת הפתיחה והדרכתי אותו באמצעות הרכב שלי איך מבצעים את הפתיחה מבלי לפגוע ברכב.
זה בהחלט היה מחזה לא שגרתי לפתוח את האירוע בקבלת סיוע ולסיים אותו במתן סיוע והדרכת המתנדב עצמו…
▪ כיצד ההתנדבות במסגרת ארגון ידידים משפיעה על החיים הפרטיים שלך?
כששני ההורים מתנדבים פעילים, טבעי שהשיח בבית הוא סביב החסד. כשאני נוסעת עם הילדים ובאמצע הנסיעה הילדים מסבים את תשומת ליבי לרכב שחונה בשול הדרך עם אורות חירום מהבהבים ואומרים לי “אמא, בואי נעצור לידו, בטח הוא צריך עזרה”, אני יודעת שהחיבור שלנו ההורים לחסד מחלחל גם לילדים. אין תחושה מרגשת מזה.
ויש גם את הרווח שיש מידי פעם כתוצאה מההתנדבות. הגעתי פעם לאירוע של כבלים, וכשסיימתי הנהגת אומרת לי בלחץ שהיא חייבת לסרק את הפיאה והיא לא מכירה פיאניות באזור. עניתי לה שבמקצועי אני פיאנית. היא הייתה בהלם ונתנה לי את הפיאה לתסרוקת. האירוע הזה היה בתחילת הקורונה, בתקופה שכמו רבים גם אני לא עבדתי, ובזכות הסיוע הצלחתי קצת להתפרנס.
▪ האם צירפת מתנדבים לארגון?
כפי שאמרתי, אני משתדלת לעצור ליד רכבים שתקועים בשולי הכבישים, מזדהה כמתנדבת של ידידים ומציעה את עזרתי. ברור לי שבזכות הפרסום והחשיפה של אותם אנשים לארגון, ישנם כאלה שהרעיון קסם להם והם גם הצטרפו לארגון.
▪ מהו התחביב שלך?
דווקא לא קשור לרכבים… ציור וצילום זה אני.
▪ ה’אני מאמין’ שלי:
תעשה מה שאתה יכול, מתי שאתה יכול ועל הצד הכי טוב שאתה יכול .
