▪ שם: איתמר עמר
▪ גיל: 34
▪ מקום מגורים: אלעד
▪ עיסוק: מנהל תיכון “מעיין” בפתח תקווה
▪ תפקיד בארגון: מנהל אגף הדרכה ובטיחות
▪ זמן חברות בארגון: שלוש שנים
▪ מה הסיבה שבגללה הצטרפת לארגון?
תמיד חיפשתי דרכים לעשות טוב לאחרים, וכשנתקלתי בפרסום בעיתון על ארגון ביקשתי מיד להצטרף. מי שדאג לצרף אותי היה מנהל מרחב ירקון דאז, שהתברר כתלמיד שלי לשעבר.
▪ לאלו סוגי קריאות אתה מתחבר במיוחד?
זה בערך כמו שתשאל אותי את מי מהילדים שלי אני יותר אוהב…
▪ קריאה שאותה לא תשכח:
כמובן שכל אחד מ-12 האירועים בהם חילצתי ילדים שננעלו ברכב, ומקרים רבים נוספים שבהם הייתי שותף לחילוץ, עומדים תמיד לנגד עיניי, אבל אבחר במקרה אחר שהשאיר בי חותם. יצאתי יחד עם סג”מ פתח תקווה הבלתי נלאה שמריה אבא שאול למשיכת רכב. כשהגענו וראינו את המצב בו הרכב היה – עומד על מדרגה כאשר הגחון על המדרגה וגלגליו האחוריים תלויים באוויר – הבנו שהמלאכה לא תהיה קלה, גם לא למתנדבים מנוסים כמונו. וכאילו לא די בכך, מיקום הרכב לא אפשר לגרור אותו באמצעות רכב אחר ונדרשנו לפעול ביצירתיות. לאחר שעה ארוכה של פעולות שונות ומגוונות הצלחנו לייצב את הרכב. את החיוך אסיר התודה של בעלת הרכב לא אוכל לשכוח.
▪ טיפ לכונן המתחיל:
הטיפ שאולי הכי ‘לעוס’ בקרב המרואיינים, אבל הוא כל כך נכון – אל תחשוש לצאת לקריאות. רק כך תוכל לצבור ניסיון ובטחון.
▪ כמה מתנדבים צירפת לארגון?
בתקופה בה התחברתי לארגון, סניף אלעד כלל את כל היישובים שעל ציר כביש 444 בין בן שמן לראש העין, וכן את נתב”ג. מספר המתנדבים היה מועט, כ-100 בכל האזור, שלא יכלו לתת מענה לכל הקריאות. כך שהיו שבועות בהן הייתי יוצא ל-40 קריאות כדי לסגור את כולן. כשקיבלתי את ניהול הסניף סימנתי לעצמי מטרה להרחיבו ככל האפשר. ואכן, בסייעתא דשמיא בתוך שנה הסניף הפך למרחב 444 וכולל ארבעה סניפים נפרדים שמונים יחדיו כ-500 מתנדבים.
הסוד בתנופה הגדולה הוא בקשר האישי שיצרתי עם הכוננים, ביצירת אווירה תחרותית ובהחדרת מוטיבציה שדרבנה את המתנדבים לצאת לקריאות ולצרף מתנדבים נוספים.
כך שאני מרגיש שותף לחיבור של כל אחד מ-400 המתנדבים שהצטרפו בתקופתי.
▪ מהי הגדרת התפקיד בו אתה מכהן כיום?
“אגף הדרכה ובטיחות” הינו אגף חדש שאחראי על קיום הדרכות בכל רחבי הארץ ובניית צוות הדרכה מקצועי בכל רמות הידע הנדרשות. בנוסף האגף אחראי על איתור קריאות מורכבות, איסוף מידע על בעיות בהן נתקלים המתנדבים, זיהוי תקלות קבועות הדורשות מתן מענה ועוד. כל זאת לצורך בניית תכנית למתן פתרון קבע לאותן תקלות שיהיו לעזר למתנדבים שבשטח. בעצם כל מה שדרוש כדי לייעל את פעולת המתנדבים לרווחת מבקשי הסיוע.
וכמובן בנושא הבטיחות – הדרכות בכל נושא הבטיחות בעת טיפול בתקלות ברכב ובתנאי השטח.
▪ מתי גיליתם את הצורך בהקמת האגף הייחודי?
בתפקידי הקודם שימשתי כסג”מ מחוז מרכז וחלשתי על כל הפעילות האדירה בעשרות קבוצות המחוז. ראיתי לא אחת שמתנדב עזב את עיסוקיו ויצא לאירוע, ובגלל חוסר ידע לא הצליח לפתור את התקלה. בכל פעם כזו היה נצבט לי הלב גם עבור המתנדב שלא הצליח לסיים את האירוע בהצלחה, וכמובן גם עבור הפונה שנותר חסר אונים עם רכבו התקול. המחשבה על כך שהרצון והמוטיבציה של מתנדב עלולים להיפגע עקב חוסר ההצלחה לא נתנה לי מנוח וחייבה אותי לחשוב על פתרון לכך.
הדרך מהמחשבה למעשה הייתה זריזה ועד מהרה גייסנו צוות הדרכה מקצועי שמנה את יוסי בוזגלו, שפטיה אשר, ישראל לביא, משה אלבז וישראל לזר, כולם עם ניסיון רב ובעלי כושר הסבר מעולה. חברי הצוות ערך הדרכות מרתקות במהלך השנה בכל רחבי הארץ.
בד בבד עם הקמת צוות ההדרכה, הוקמה קבוצת “הסיירת” בה חברים מתנדבים שלא שמעו על צמד המילים “אי אפשר”, וכשמתנדב מכריז על סאל”ה (סיום אירוע ללא הצלחה), הם נכנסים לתמונה ועושים הכל כדי לטפל בתקלה, לרוב בהצלחה. לקבוצה זו צירפתי מספר בעלי מקצוע שיסייעו למתנדבים שיצאו לאירוע.
בנוסף, לפני זמן מה אושפזתי בבית חולים ומצאתי זמן מתאים לכתיבת חוברת הדרכה בסיסית לתועלת המתנדבים בכל התחומים בהם אנחנו מסייעים. החוברת נגישה באתר הארגון.
▪ ואת כל זה עשית במקביל לתפקידך כסג”מ המחוז. מה הוביל אותך להקמת אגף נפרד להדרכה?
הצעדים אותם עשינו היו אמנם נחוצים ביותר, אך לא הצליחו לתת מענה מקיף לכל אלפי המתנדבים. ובשילוב העובדה שכאיש חינוך אני מתחבר יותר לתחום ההדרכה, בחרתי להתפנות ולהשקיע בהקמת אגף שייתן את המענה המקיף והיעיל ביותר לרווחת האזרחים. אנחנו בעיצומו של הקמת פרויקט גדול שינגיש למתנדבים את כל המידע הדרוש לכל התחומים בהם אנו מגישים סיוע.
אני רואה בכך חלק לא מבוטל בסלילת הדרך להכרת הארגון כגוף מרכזי במרקם החיים הישראלי.
▪ האם יש ביטוי להתנדבות בין כתלי התיכון אותו אתה מנהל?
מטבע הדברים, כשאדם מאמין באג’נדה מסוימת, ובפרט כאשר הוא רואה בה דרך חיים, הוא נותן לזה ביטוי במקום עבודתו. אני רואה בארגון ידידים לא רק אפשרות לעשיית חסד עם הזולת, אלא בעיקר הזדמנות להפוך את עצמנו לאנשים טובים שרגישים לצרכי האחר, ואך טבעי הדבר שחלק בלתי נפרד מפעילויות התיכון סובב בפעולות הארגון. פרויקט הדגל היה במסגרת מיזם “התפתחות אישית ומחויבות חברתית” המופעל על ידי משרד החינוך בתיכונים ברחבי הארץ, שמטרתו להגביר את הזדהות הנוער עם הקהילה הסובבת אותו. כשביקשתי להחיל את המיזם בקרב התלמידים, נתקלתי בקשיים סביבתיים, כשבין היתר על התלמידים היה לערוך את המטלות במקומות מרוחקים. פניתי למשרד החינוך בבקשה לאשר את החלת המיזם על ידי חיבור התלמידים למוקד הטלפוני של הארגון, דבר שיענה במדויק על מטרת המיזם, כשהתלמידים עושים זאת מביתם ומבלי שיזדקקו לכתת את רגליהם למקומות מרוחקים. לשמחתי בקשתי נענתה ומאז נוצר חיבור בין התלמידים לפעולות הארגון, כשאף שאינם בעלי רשיונות, הם מטים כתף חיונית ביותר בקבלת הקריאות.
על הפרויקט אף זכינו לפרס ממשרד החינוך על “הצטיינות ויוזמה ייחודית לחיבור הנוער לקהילה”.
בנוסף, נערכו ברחבי התיכון מספר אירועי הפנינג בהם התלמידים למדו על מבנה הרכב, שמירה על סביבה בטוחה במהלך טיפול בתקלה ועוד.
גם ‘חדר המורים’ צבוע בצהוב ידידי, כשרוב המורים מתנדבים בארגון, בהם בעלי תפקידים כיצחק יונה – סג”מ אגף הדוברות ועוד.
את מבנה התיכון העמדתי פעמים רבות ובנפש חפצה לרווחת המתנדבים והמוקדנים, לעריכת ערבי גיבוש והדרכה.
▪ כיצד ההתנדבות במסגרת הארגון משפיעה על החיים הפרטיים שלך?
כפי שהקדמתי, מאז ומתמיד חסד היה בראש מעייני, וכשרציתי להצטרף לארגון, אחד הדברים המרכזיים שתפסו אותי בידידים היה שההתנדבות בארגון לא דורשת נטילת משמרות והקצאת זמן מיוחד לכך, מה שעלול לבוא על חשבון המשפחה והעבודה, אלא מאפשרת המשך שגרת חיים רגילה ולא מחייבת. מצחיק להיזכר בזה היום, כשאני חי את הארגון 24 שעות ונהנה מכל רגע, כששעה נוספת ביממה לא הייתה מזיקה לי.
▪ אתה מתאר סדר יום שמוקף כולו בארגון. איך אפשר במקביל לתפקד בתפקיד כה אחראי כמנהל תיכון?
אין ספק שעבודתי כמנהל תיכון דורשת אחריות רבה, סדר יום אינטנסיבי ולעתים גם לחץ סביבתי. אך דווקא בעקבות כך דרושה לי פינה אליה אוכל לברוח ולקבל בה זמן איכות עם הדברים שאני אוהב. העיסוק בארגון זהו התרפיה הכי טובה שיכולתי למצוא. לראות את החיוך של האדם שחסכת לו זמן וכסף רב, זה מה שנותן לי את היכולת להמשיך בשגרה.
▪ והמשפחה? איך היא מקבלת את אבא שחי גם בעולם שהוא לא חלק מהתא המשפחתי?
ראשית תרשה לי לתקן אותך. הארגון הוא חלק בלתי נפרד מההווי המשפחתי. ויעיד על כך בני בן ה-5 שאחרי שהצטרף אליי השבוע לפתיחת רכב נעול, ספרנו בגאווה את מספר הקריאות אליהן יצאנו בצוותא עד עתה, והגענו למספר המכובד של 2 חילוצי ילדים מרכב נעול, 3 חילוצים ממעלית ועוד כ-20 קריאות של פנצ’ר, כבלים וכדו’.
מקרה נוסף שימחיש את החיבור של הילדים ואת סדר העדיפויות שלהם, אירע כאשר יצאנו למסעדה בראש העין, ובעוד המלצר מציג את התפריט, בקע מהמכשיר הצליל המיוחד שמודיע על קריאת חירום שיצאה. ניסיתי להתעלם ולהמשיך את זמן האיכות עם הילדים, אך הם דרשו שאבדוק היכן יצאה הקריאה. כשראו שהאירוע בהוד השרון, מרחק של כ-10 דקות, הודיעו חגיגית למלצר שיבטל את ההזמנה כי יש אירוע חירום. עוד לפני שהספקתי להביע דעה מצאתי את עצמי ברכב עם הילדים ממהר למקום האירוע. כשהגענו נוכחנו שאנחנו הראשונים מבין כל כוחות החירום ובתוך כדקה פתחתי את הרכב. כך בזכות הילדים הוספתי עוד חילוץ מרגש לרשימה.
אבל האמת שכל ההתנדבות שלי לא הייתה מתאפשרת לולי התמיכה של אשתי, שמאפשרת לי להמשיך בפעילות, למרות שלא אחת זה בא על חשבון הבית.
התמיכה של אשתי והחיבור של הילדים מאפשרים לי להיות חלק במינוף האימפריה האדירה שנקראת ידידים.
אמנם יוצא לנו גם ליהנות מההתנדבות, כמו הפעם בה הבת שלי ננעלה בחדר בצימר בו שהינו, ובזכות ערכת הפתיחה שהיתה ברכבי הצלחתי לפתוח את הדלת. או המקרה בו אשתי ביקשה להתניע את הרכב אך הוא לא הגיב, ועם הבוסטר שהיה ברכב היא הצליחה להתניע אותו מבלי להזדקק לסיוע.
▪ מהו התחביב שלך?
מוזיקה ופתיחת רכב בעל נעילת ואקום
▪ ה’אני מאמין’ שלי:
משפט שמלווה אותי גם כמנהל וגם בארגון: “אלוקים תן לי את האומץ לשנות את מה שאפשר, את הכוח לקבל את מה שלא אוכל לשנות ואת החוכמה להבדיל בין השניים”.
