פה טמון החסד!
אנחנו כבר רגילים לכך שסיוע אמיתי כרוך לעתים בידיים מלוכלכות ואגלי זיעה שמרכיבים את הניחוח הייחודי של סיפוק ועזרה ללא תמורה, אבל מוצאי שבת האחרונה עלה על כל דמיון. מה שאירע סיפק לנו קולקציה חדשה של ניחוחות, שהורכבו משלוש מנות של עשרות ארוחות שבת ומגוון רכיבים מפתיעים שטמונים עמנו במערכת וייזכרו לעוד זמן רב.
משפחת מ’ העבירה בנעימים את השבת; ארוחות השבת המשותפות היו נהדרות, האווירה הייתה מצוינת, ועם צאת השבת החלו בסידור הבית. כחלק מהסידורים והניקיון אחד מבני המשפחה השליך את האשפה לפח הטמון – הלא הוא הפח השכונתי שנמצא בפינת הרחוב.
מספר דקות לאחר החזרת הבית לקדמותו, הבחינה יעלי (שם בדוי, אלא מה) כי משהו חסר לה. כמה משהו. שלוש הטבעות שהיא רגילה לענוד על אצבעותיה לא היו שם. מדובר על טבעת נישואין מזהב, טבעת יהלום יוקרתית וטבעת זהב נוספת שקיבלה לכבוד השנה החדשה. כעת הבחינה כי שלושתן היו חסרות.
המשפחה החלה לחפש ברחבי הבית, ויעלי החלה לשחזר. היא נזכרה כי בסופה של הארוחה בבוקר, היא הסירה את הטבעות והניחה אותן על השולחן. לאחר סיום הארוחה קופלה מפת הניילון על שלל הפסולת ושאריות המזון שבה, הושמה אחר כבוד בשקית האשפה ומשם – הישר לטמון השכונתי.
בחוץ – חושך. הטמון – עומקו כגובה שני בני אדם והוא מלא כל טוב באשפה שנערמה לאורך השבת מכל המשפחות שברחוב, ואם נכנסתם לסיטואציה, כנראה שריח צחנה עולה כעת באפכם, אבל אין ברירה – חייבים לנסות ולחפש טבעת בערימה של פסולת.
קרוב משפחה נמרץ שמתנדב בארגון ידידים, המליץ לנסות להיעזר בארגון. ואכן, המשפחה לא היססה לרגע והתקשרה למוקד. שמואל גפנר, מתנדב מסניף בני־ברק, משך את הקריאה והגיע למקום מצויד בפנס הטלפון, אצבע מיכנית שמטרתה לתפוס את הטבעת במקרה של איתור והמון המון רצון לפתור את הסיפור על הצד הטוב ביותר.
יחד עם תושבים נוספים מהשכונה, החלו כולם בחיפושים. לאחר רגע הבינו כי אין מנוס וחייבים להיכנס לעומקו של הטמון כדי למצוא את השקית המסוימת ההיא, עם המנות המושקעות מהבוקר. שמואל נכנס והחל בחיפושים.
לאחר שעה שלמה של חיפושים – נמצאה השקית המדוברת, הידד! אך השמחה הייתה מוקדמת. מחמת זריקתה של השקית לטמון היא נקרעה בצידה וחלקים מתוך השקית מצאו את עצמם מפוזרים בין שאר השקיות. שמואל ושותפיו לחיפושים לא אמרו נואש, הם הבינו שהם קרובים והמשיכו בחיפושים עוד ועוד עד שמצאו את כל שלוש הטבעות! הידד!!
את רגע האושר של מציאת האוצר היה קשה לתאר במילים. הלכלוך נשכח, הסירחון נדף ונשאר רק טעם טוב וריח נעים של סיוע אמיתי ומדהים לעוד גברת שהייתה זקוקה לעזרה.
ועכשיו אתם, מה אתם הייתם צריכים לאבד כדי שתכנסו בגוף מלא לטמון של מוצ”ש?
