ערב חתונה, סידורים אחרונים (בעצם ראשונים שנעשים ברגע האחרון) מדידות פה, לאסוף את השמלה משם, את הנעליים מפה, חולצה לילד משם, שיטוטים ארוכים ברחבי העיר ומישהו צופר לי, מסמן לי להוריד את החלון, מורידה, מחכה שישאל אותי איך מגיעים לאנשהו אבל הוא דווקא בוחר לומר לי – גברת, יש לך פנצ’ר .
עכשיו בגדול, נעים מאד, שמי רבקה, אני ממש לא זוכרת שעליתי על משהו, פשוט כי אני כל היום עולה על משהו אחד ונתקלת במשהו אחר, זו אני, השלמתי עם זה (והמכונית החבוטה שלי השלימה עם זה לפני) בכלל יש מצב שאני כבר נוסעת כך הרבה זמן כך, אבל מעדיפה לחשוב שמישהו ניקב לי את הגלגל בזמן שהיינו בחופשה, סתם כי זה נשמע יותר מסתורי והופך את העניין למאתגר (ובעיקר מוריד ממני את האשמה וחוסר האחריות).
אבל נעזוב את זה, לא משנה איך זה קרה, זה קרה ואני בדרך לאסוף את החליפה של הילד, מוצאת את עצמי לבד בעולם (נשמע דרמטי, אבל זה נכון) בעלי במשרד, בעיר אחרת, להזמין גרר (אני מנויה גם דרך פנגו, גם דרך ביטוח כלשהו, מכוסה מכל כוון, כי כמו שאני מכירה את עצמי, לא נדיר למצוא אותי תקועה באמצע שום מקום בלי דלק, בלי מצבר, בלי אויר בגלגל, בלי סוללה לאייפון, אם זה נחשב, כך אני, מצב נתון) אבל לחכות לו שלש שעות? לא תודה.
19:30 בערב, מחייגת ל׳ידידים׳ שבע דקות, על השעון, שבע דקות מתייצב ליד הגלגל השמוט שלי, איש נחמד שמתחיל לחלץ אותו ממסכנותו.
לידו עומד הילד הקטן שלו, שאני מניחה שארז אותו בדרך לעזור לי, במקום להשכיב אותו לישון.
והילד שואל שאלות ועוד שאלות ואבא עונה לו בנחת, ״אתה רואה? פה יש גלגל חלופי, פה אני מסובב, לדעתך זה מספיק? לסובב עוד? תבדוק אם זה מספיק חזק, רוצה גם? בטח, בוא אני אראה לך איך״ לא מאבד את הסבלנות, לא בגלל האשה מהנקר בגלגל, שהקפיאה לו את תכניות הערב ולא בגלל הילד ששואל שאלות. וזה הדהים אותי, הרוגע, השקט, היעילות, הסבלנות, הרצון לעזור בלי תמורה, רק לעזור וללכת ועל הדרך ללמד את הילד עוד משהו, על נתינה, על חסד (ועל פרקטיקה של החלפת גלגל, כל אחד צריך לדעת את זה בעצם, גם אני!) וללמד אותי פרק בהורות.
והכל בלי רעש וצלצולים, הגעתי, תיקנתי, החלפתי, הלכתי, לא השאיר לי אפילו פתח לומר תודה.
אז אני כאן על הרעש והצלצולים, כי כשאני פוגשת את מי כעמך ישראל, בא לי רק לצעוק את זה בקול ושכל העולם ידע.
ה״ידידים״ הזה, הוא פשוט הצלה!
ואולי זה ישמע קצת פרוידיאני, אבל כששאלתי את הילד המתוק הזה לשמו, התשובה היתה ידידיה!
אז תודה לידידיה, לאבא שלו – יוסף לוי מצוות רמות ולארגון ידידים, אתם מלאכים!
