“אימא הייתה אומרת שעוד כמה ימים נקבל את ‘הכסף של הילדים’, ואז תקנה לכולנו ארטיקים בכל מיני צבעים. ואני, שרציתי לטעום רק ארטיק בטעם לימון, הייתי נכנסת לבית של אלקה חברתי ושם הייתי זוכה לקבל ביס מארטיק לימון שנותר מיותר…”
כך חוזרת איריס פרידריך, אשת חינוך, לימי ילדותה בספר הביכורים שלה “הסוד של ג’וליה”. הספר טומן בחובו סיפורים קצרים ועשירים בדמויות צבעוניות שהגורל זימן להן מגורים בכפיפה אחת, ומספקים הצצה לעולם שהיה ואיננו.
לעמות זו ישנו עולם שדווקא קיים אך ממדיו אינם ידועים מספיק.
זהו עולם הנתינה, בכלל, ושל אנשי ידידים בפרט.
וכך כותבת לנו איריס:
מתנות קטנות
שמחה גדולה
גם כשהילדים התחתנו,
המשיכה אימא לקנות לכולם מתנות.
פעמיים בשנה, בראש השנה ובפסח הייתה אימא נוסעת לשוק בנתניה.
הייתה קונה סט של כוסות לקפה…מגש קטן…מפה לשולחן…משהו קטן לכל בן ולכל בת.
מתנות קטנות שהרחיבו לנו את הלב והנשמה, ואפילו שלא הצטרכנו להן, שמרנו עליהן מכל משמר…
הבוקר קמתי עם אנרגיות חיוביות במיוחד.
החלטתי להמשיך את המנהג של אימא לכבוד החג המתקרב.
סיימתי את קניותיי ועליתי בשמחה לאוטו…האוטו נע בכבדות…פנצ’ר בגלגל.
מאין יבוא עזרי???
אני מתקשרת לעמותת “ידידים”,
מסתבר שעדיין יש אנשים צדיקים שמסייעים בדרכים בהתנדבות גמורה.
תוך עשר דקות הגיע בחור צעיר.
פנחס כהן שמו.
עמדתי בצד ופנחס,
בזריזות רבה ובמאור פנים החליף את הגלגל הסורר ואני הרגשתי איך זכותה של אימי מגנה עלי ואיך זוג כנפיים מרחפות באוויר,
רוצות לגשת אל המושיע שלי ולהכריז עליו כמלאך.
תודה לך פנחס כהן.
תודה לעמותת “ידידים”,
אשרינו שזכינו.
תודה לך איריס על השיתוף ותודה לך פיני כהן היקר!
נ.ב. רק נציין שהבוקר, פיני המסור עבר במקרה ליד רכב שננעלו בו בשגגה תינוק וילד לעיני אמם שרק יצאה על מנת לחגור אותם. מאחר ולא הייתה לו איתו באותו הרגע ערכת פתיחה ייעודית של ידידים ומכיוון שהתינוק נפל מהסלקל בו היה ישוב, הוא החליט לשבור את החלון וחילץ את הילדים תוך שהוא פוצע את ידו. תודה רבה פיני היקר ורפואה שלימה!
