שם: נתנאל גרבי
גיל: 28
מקום מגורים: שדרות
עיסוק: טכנאי מחשבים וחובש רפואת חירום
תפקיד בארגון: סגן־מנהל מחוז דרום
זמן חברות בארגון: כשנתיים
איך הצטרפת?
האמת שעל הארגון שמעתי מחבר שביקש ממני לא פעם להתנדב, אבל לא הייתי בעניין מסיבות שונות. יום אחד אני יוצא מהלימודים ומגלה שירד לי האוויר בצמיג. הייתי בלחץ כי הילדים כבר המתינו שאוציא אותם מהגן ורק הנסיעה אורכת דקות ארוכות.
למזלי חבר שהיה במקום הוציא מרכבו קומפרסור ומילא לי אוויר. מעשה כל כך פשוט לכאורה שממש הציל אותי.
באותו רגע נזכרתי בבקשה ההיא מהחבר המתנדב שאצטרף לארגון. אחרי שחוויתי על בשרי עד כמה הסיוע הזה נצרך וחשוב, ובפרט שבדרך כלל הוא כל כך פשוט, כל התירוצים למה אני מדי עסוק בשביל להתנדב וכו’ נעלמו מאליהם. נרשמתי דרך האתר והשאר היסטוריה.
לאלו סוגי קריאות אתה מתחבר במיוחד?
איפוס קודנית, סיוע פתיחה ובפרט ילד נעול ברכב.
קריאה שאותה לא תשכח:
קיבלתי קריאה לסיוע פתיחה בבאר־שבע כשאני בדרכי מערד לשדרות באישון ליל. מכיוון שמיהרתי לביתי לא לקחתי אותה. כשאני מגיע לבית אני רואה שכוננים שהגיעו למקום לסייע מתקשים בפתיחת הרכב עקב מנגנון הפתיחה המורכב. המתנתי חצי שעה וכשנוכחתי שהקריאה עדיין לא נסגרה יצאתי למקום במטרה לנסות לסייע.
כשהגעתי התברר לי שבעלי הרכב הם נער ונערה שנאלצו מסיבות שונות לעזוב את ביתם והתגוררו תקופה ארוכה ברכב, כך שהרכב שימש להם בעצם כבית וכל החפצים שלהם היו בתוכו. מבחינתם רכב נעול פירושו לישון תחת כיפת השמים ללא כל ציוד.
בתחילה ניסיונות פתיחה עלו בתוהו אבל הסיטואציה, הדי לא שגרתית יש לומר, דרבנה אותי להמשיך במאמצים ולבסוף, לאחר למעלה משעה, המשימה הוכתרה בהצלחה.
כל סיוע נותן תחושת סיפוק ובפרט פתיחת רכב כשתחושת חוסר האונים גדולה שבעתיים, אבל אין ספק שפתיחת ‘רכב שהוא בית’ זו תחושת סיפוק שתלווה אותי זמן רב.
קריאה נוספת אותה לא אשכח אבל מסיבה שונה, הייתה ביום חורפי גשום במיוחד. קריאה סטנדרטית של סיוע פנצ’ר באחד מהמושבים באזור נתיבות. כוננים שיצאו לסייע נתקלו בברגים עקשנים שסרבו להשתחרר. לאחר שהאירוע נמשך, יצאתי לנסות לסייע לכוננים לחלץ את הצמיג. נסיונות החילוץ לקחו זמן רב, כשאנחנו נעזרים בכל האביזרים שניתן להעלות על הדעת, כל זאת בגשם שוטף שמרטיב אותנו עד לשד עצמותנו. עד שסוף כל סוף הצלחנו לשחרר את הברגים הסוררים.
כשאנחנו מסיימים בשעה טובה את חילוץ הצמיג, בעלת הרכב נזכרת לומר לנו שבעצם אין לה גלגל רזרבי… נו, התחלנו במצווה לא נסיים אותה? שינענו את הצמיג לפנצ’ריה, חזרנו למקום, חיברנו את הצמיג לרכב, וידאנו שכל הצמיגים תקינים ומילאנו אוויר באלה שנצרכו לכך.
ברגע שסיימנו את הסיוע – שכאמור לקח מספר שעות בגשם השוטף – בעלת הרכב פשוט נכנסה לרכב ונסעה לדרכה מבלי לומר אפילו תודה, כשהיא משאירה אותנו המומים ממה שמתרחש אל מול עינינו.
העובדה שאנחנו חברים בארגון לשם עשיית חסד נטו, המתיקה במעט את תחושת הכעס לנוכח חוסר הכרת הטוב הבסיסית, אבל ללא ספק זו קריאה שיהיה קשה לשכוח.
טיפ לכונן המתחיל:
המגע הראשוני עם מבקש הסיוע מאוד חשוב: להגיע רגוע, סבלני, ועם חיוך. בסה”כ המטרה שלנו ככוננים / מוקדנים היא להנגיש את החסד לכלל הציבור שלא פעם רואים בנו כ”מושיעים” של ממש. גם אם הקריאה תפסה אותך באמצע משהו חשוב, כשאתה מסייע חשוב שתתמקד רק בזה.
טיפ נוסף למדתי מאירוע שקרה לי אישית: קריאה שיצאה בסבב הלחימה האחרון בגבול עזה לסיוע פתיחת ארגז אופנוע של כתב ששהה בשטח. לאור הקושי הרב בפתיחה מסוג זה, כשאחוזי ההצלחה נמוכים ביותר, הקריאה לא זכתה למענה. כונן ותיק שעלה מולי שאל אם ארצה לקחת אותה. לא האמנתי שאוכל לסייע מאחר והייתי חסר ניסיון בפתיחה, אבל החלטתי לנסות. הצצתי ביוטיוב בסרטון המדגים פתיחה מעין זו ונסעתי למקום. כשהגעתי הכתב היה כבר מיואש ורצה לשבור את מנעול הארגז. התחלתי בנסיונות הפתיחה בידיעה שאני הולך לעבוד על זה זמן רב, אבל מה שקרה בפועל הפתיע אותי ואת הכתב. הכנסתי את כרית הניפוח, ניפחתי אותה, השחלתי את המוט והופ… הארגז נפתח. בלי מאמץ, בלי ניסיונות כושלים ובלי לגרום נזק לארגז. כאילו מלאך הגיע במיוחד והושיט יד לעזרה.
מאותו אירוע למדתי לא להירתע מקריאות שלכאורה חסרות סיכוי. אנחנו אמורים לעשות את ההשתדלות, את כל השאר נשאיר לבורא עולם. הוא ימשיך את זה בצורה מושלמת.
מספר הקריאות אליהן יצאת:
אחרי שנתיים אינטנסיביות מי סופר.
אנקדוטה מעניינת:
יום אחד אני חונה מתחת לבית ואני מקבל קריאה על פתיחת רכב נעול. אני ורכבים נעולים חברים כך שטבעי שמיד לקחתי אותה. אני מביט בכתובת ורואה שזו הכתובת שלי. הסתובבתי וראיתי מאחוריי אשה שמשוחחת עם המוקד על רכב שננעל. התברר שהרכב הנעול היה ממש מאחוריי. ממש התגשמות חזון הנהלת הארגון שקריאות ייענו במיידית…
כיצד ההתנדבות במסגרת ארגון ידידים משפיעה על החיים הפרטיים שלך?
משפיעה? היא חלק בלתי נפרד מהחיים שלי. בכל יום יוצא לי לשתף אנשים ולחשוף אותם לבשורה המדהימה של ידידים.
גם על המשפחה שלי החיבור לידידים לא פוסח: בפעם הראשונה שיצאתי לסיוע פתיחה הייתי עם נהוראי – הבן הבכור שלי בן החמש. למרות מאמצי הפתיחה, דלת הרכב לא נפתחה. לאחר מספר נסיונות החלטתי לגייס את הבן שלי למשימה. פתחתי את הבגאז’, פירקתי את המושב האחורי ובפתח הצר שנוצר הבן שלי השתחל ושלף את המפתח שהיה ברצפת הרכב. כשהמפתח אצלו בידיים הוא צועק לי בגאווה “אבא זהו עכשיו גם אני בידידים!!!”
האם צירפת מתנדב לארגון?
מחוז דרום פורח ומשגשג וב”ה יש לי חלק לא מבוטל בכך.
מהו התחביב שלך?
חדר כושר, ים, מוזיקה ואוכל טוב.
ה’אני מאמין’ שלי:
הרצון לנצח, התשוקה להצליח, הדחף לממש את הפוטנציאל המלא שלך – אלו המפתחות שיפתחו את הדלת למצויינות אישית