אחח איזה דיסוננס, רגשות מעורבים, או איך שלא תקראו לזה:
אנחנו הכי לבד שבעולם. מעולם האנושות לא הייתה בריחוק כמו בשבועות האחרונים. אבל למה זה מרגיש לי שמעולם לא היינו קרובים כל כך?!
כמה קרובים? למשל כמו בסיפור שקרה לנו אתמול בסניף: מניאל אל־מרבוע, הכונן והמוקדן שלנו, קיבל שיחת טלפון מאישה אלמנה. היא מספרת לו שהיא מטופלת בארבעה ילדים קטנים, שאחת מהם מאושפזת בבית־החולים. ”אני זקוקה לעזרה בקניית אוכל לחג”, היא אומרת בקול נשנק. מניאל יוצר קשר במיידית איתי וברגע אחד אנחנו נכנסים למבצע גיוס עבור האלמנה.
לא אאריך מדי, רק אספר לכם שתוך שעה ברק שפירא שלנו פקד על איסוף הכספים, ויחד גייסנו 2300 שקל, ו־3 כוננים כבר היו בסופר על עגלה מלאה בכל טוב, עבור האלמנה והילדים הרכים. לאחר שעתיים השקיות חיכו לה בפתח הבית +600 שקל ובגדים חדשים לחג עבור הילדים.
אז מה אומרים, יצא משהו טוב מהיצור הקטן שחדר לאזורנו?
ולסיום, אני רוצה להודות לכוננים המסורים שהשתתפו במבצע הגדול הזה: משה מאינץ, יוסף בוחבוט ועופרה כהן; וכמובן למאות הכוננים מסניף פתח־תקווה שבשבוע האחרון יצאו לעשרות קריאות של שגרה וחירום – אתם ההשראה שלי!
שמריה❤️
